Nisan, 5779

'Resistencia activa: una ley para la eternidad'

​

    “HaJodesh” [החודש - Este mes], la expresión que da nombre a la sección de la Tora que leeremos como maftir el presente Shabat(1), siendo por otra parte el Shabat que culmina el ciclo de los cuatro Sábados que nos conducen a lo largo del mes de Adar hasta hasta el comienzo del mes de Nisan. Para cada uno de dichos Shabatot nuestros sabios en la antigüedad establecieron lecturas adicionales especiales que complementan la lectura cíclica correspondiente a cada uno de ellos(2). Estos agregados transforman a los “cuatro Shabatot” en un periodo de preparación para la festividad que se aproxima: la festividad de la primavera(3): Pesaj, conocida también como el “tiempo de nuestra libertad”(4).

    “Shabat haJodesh” señala la cercanía del comienzo del mes de Nisan. Concretamente este año ambos eventos se solapan y hoy conmemoramos también el comienzo del mes, rosh jodesh Nisan, que viene a nosotros para bien, para regocijo, aprendizaje, liberación y bendición, o así lo deseamos. Dos contenidos principales son abordados en el texto al que nos referimos, el maftir de este Sábado, por una parte el mes de Nisan es establecido como comienzo del año al respecto de la cuenta de los meses(5) y en segundo lugar se describen los detalles del sacrificio de Pesaj y otros aspectos relacionados con las efemérides del mes(6). Dos conjuntos de vocablos llaman especialmente mi atención dentro del maftir: “Este mes para vosotros” ("החודש הזה לכם") y “Ley para la eternidad” ("חוקת עולם"). A continuación reflexionaremos en torno a ambas expresiones y buscaremos el vínculo existente entre ellas.

    “Este mes será para vosotros cabeza de los meses, será para vosotros el primero de los meses del año”(הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה) (7). A través de esta aseveración es decretado en la Tora que la cuenta de las doce porciones en las que es dividido el año hebreo comienza en el mes de Nisan. La formulación de la oración nos permite elevar algunas preguntas cuando aislamos parte de sus componentes. Tomemos como ejemplo las palabras “este mes para vosotros” y el conjunto “será para vosotros el primero”. Ambas agrupaciones nos invitan a preguntarnos a quién le pertenece este mes de Nisan, a quién está dedicado ¿Es posible que la expresión “para vosotros” sea empleada en su sentido literal y que por lo tanto nos indique que las hijas e hijos de Israel son las patronas del mes de Nisan? ¿Podríamos inferir que el significado del término “para vosotros” es similar al que se le otorga en otros psukim como “Pues para mí son los hijos de Israel esclavos”(8) ("כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים") o “Pues para mí son todos los primogénitos de los hijos de Israel”(9)("כִּי לִי כׇל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל").

    Las posibilidades disponibles son dos. Podemos adherirnos en primer lugar a la opinión que sostiene que la expresión “para vosotros” permite que los seres humanos reclamemos la propiedad de este mes o el derecho a su goce, y en segundo lugar podemos optar también por reforzar la postura de quienes afirman que el mes de Nisan pertenece o se encuentra dedicado en exclusiva al creador del mundo y que para nosotros es simplemente un punto de referencia en el tiempo. Una lectura literal contextualizada, junto con las interpretaciones más extendidas, no conduce a aceptar que se trata de un punto de referencia temporal para nosotros pues está escrito “Y este día será para vosotros para el recuerdo”(10) ("וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן"). Un aspecto adicional reseñado por los valedores de la mencionada postura es que el mes de Nisan se encuentra al servicio exclusivo del Creador del mundo y dedicado a Él únicamente, en este sentido la Tora establece un duro castigo para aquellos que vulneran algunas de las restricciones decretadas en esta parasha y en ella al respecto de los potenciales transgresores está escrito “Será arrancada esta alma de Israel” (11) ("וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל"), de esta forma la autoridad suprema queda en manos del texto y de la deidad que se encuentra ausente o desaparecida.

    El castigo evocado constituye el cobro de un desmesurado precio por la gracia de la que disfrutamos como pueblo en aquel tiempo, concretando: por haber sido sacados de egipto hacia la libertad eterna. Sin tratar de minusvalorar el mérito del prodigio hecho en aquel momento, debemos compararlo con otras situaciones y obtener nuestras propias conclusiones al respecto del precio a pagar. Por ejemplo, también con nuestros padres e incluso con nuestras naciones nos encontramos en deuda, pues mucho han hecho por nosotros, y esta difícilmente refutable obviedad despierta diversas preguntas como por ejemplo: ¿Es este el tipo de relación que queremos tener con  nuestros padres, con nuestras naciones, con las tradiciones de  nuestro pueblo y con D-o, que sea bendecido por siempre? ¿Es deseable perpetuarse en la perenne percepción de saberse deudores, mantenernos sumisos sin cuestionarnos las indicaciones y exigencias referidas en la Tora? Esto es ¿resulta adecuado que nos mantengamos en el estatus de esclavos eternamente? O es posible que nos liberemos del yugo del significado del pasuk “Pues para mi son los hijos de Israel esclavos”(12)("כי לי בני ישראל עבדים") sin significar ello el rechazo del yugo del reinado del cielo.

    Muchos han tratado de encontrar un vínculo pretendidamente lógico entre la categorización de los hijos de Israel como esclavos o como hijos de D-o(13). En el pasado algunos consideraron establecer una conexión entre el comportamiento deseable y el no aceptable a la hora de determinar el tipo de relación bien como “hijos” o bien como “esclavos”(14). También hubo quienes señalaban hacia una compleja relación entre ambos estatuses, alegando que ambos pueden darse de forma simultánea en la misma persona (15). Esta postura desafía la inteligencia por tratarse de una dualidad que no puede ser conciliada debido a que contiene dos conceptos netamente antagónicos referidos a un solo aspecto de la existencia.

    Al intuir la necesidad de decantarse por una de ambas condiciones, identificarnos como esclavos o como personas libres, surgen cuestionamientos adicionales. ¿Cuál es el trato que se espera o se reclama a los vástagos hacia sus progenitores, de las personas libres respecto a su tradición? ¿Se espera que sean sumisos por siempre? ¿Es aceptado o deseado que desarrollen pensamiento independiente y que tomen decisiones autónomas en la medida de los posible? En nuestro contexto el pensamiento autónomo es habitualmente la opción preferente. Podemos reseñar que el profeta ya insinuó esta opción al decir “Yo os doy la vida”(16) ("אני מביא בכם חיים") y no hay vida sino la Tora pues está escrito “un árbol de vida es para quienes la sostienen”(17)("עץ חיים היא למחזיקים בה") y también dice el pasuk que todos los que la sustentan son felices(18) y no hay mayor felicidad que la libertad. Honorable es la situación en la que la fe es la libre expresión del individuo y sobre esta forma de fe dijo Rabi Saadia haGaon que no hay felicidad comparable con temor del cielo(19) y este temor es elegido y no se puede imponer de forma alguna.

    Al referirnos al inconformismo debemos resaltar la figura de Yaacob, nuestro patriarca, quien gracias a su rebeldía al enfrentarse con el mensajero(20) gozó del privilegio de ser el padre de la nación, de él salieron las tribus que en su tiempo siguieron el camino del patriarca y no senderos alternativos. No así le sucedió a Abraham de quien surgieron dos pueblos que se separaron el uno del otro(21) y ello parece ser el resultado de su condescendiente participación en la fallida akeda, en el frustrado sacrificio de su propio hijo(22). Algo similar le sucedió a Yitzjak de quien debido a su docilidad surgió Edom(23).

    Tal y como hiciera Yaakov, también Moshe no se apresuró a responder si(24) y litigó con D.o en múltiples ocasiones(25) y con otras personas(26). Es por ello que gozó del honor de salir con ellos de egipto(27) y acompañarlos en el desierto(28), siendo su brújula y guía desde la esclavitud a la libertad pues él conocía el camino pues supo cuestionar las órdenes y buscar la respuesta alternativa.

En este punto debemos reflexionar sobre la expresión “ley para la eternidad”("חוקת עולם") que aparece en el maftir dos veces(29)(30) y en la Tora en un número destacable de ocasiones. Sin lugar a dudas estas palabras complican nuestra relación con la tradición desde una perspectiva postmoderna.

    La asignación de la condición de “ley para la eternidad”("חוקת עולם") a cualquier orden potencia la adopción de una red binaria en la que se contraponen lo correcto y lo incorrecto, una estructura polarizada en la que todo acto, objeto o sentimiento se torna en aceptable o aberración, permitido o prohibido, puro o impuro. Mary Douglas desarrolló una completa teoría detallada en su célebre libro “Pureza y peligro”(31), en el cual resalta la función de los sistemas de clasificación en la conservación del orden social y cómo estas reflejan las necesidades de la colectividad. Algunas personas criticaron su trabajo, e incluso ella misma en la edición hebrea coincide con las críticas y retrocede en algunos de los asuntos puestos en duda, sin embargo no podemos negar su aportación en la comprensión de las redes binarias de clasificación.

    En el mundo dual descrito el individuo se encuentra en peligro, es absorbido por los preceptos y desaparece entre las “leyes para la eternidad” que fueron establecidas e interpretadas hasta que se congelaron en el tiempo e individuos de otras generaciones decidieron que ya no podrían ser reinterpretadas nuevamente. La persona de nuestro tiempo en su encuentro con el totalitarismo instituido a través de los preceptos se pregunta si existe alguna entidad que pueda persistir eternamente. Sabemos que Moshe rabenu, Abraham, Israel y el pueblo fueron litigantes, cambiaron y también se adaptaron a lo largo del camino. En función de los modelos del tanaj que hemos mencionado anteriormente parece que se espera de nosotros que seamos rebeldes, que nos alcemos con el fin de rebatir, pero no realizando un ejercicio vacuo de negación irreflexiva sino como resultado de un ejercicio de profunda reflexión. Yaakov salió al combate mas no contra sus impulsos o contra su naturaleza, si esta existe, sino contra la demanda que se disfrazaba de obviedad, contra la imposición no razonada.

    Todo cambio ha de ser sensato y no un contra-cambio sin sentido, tenemos que hacernos poseedores del compromiso de proceder orientados por la fuerza resultante de la voluntad y la realidad que un grupo concreto experimenta, anhela o espera, pero sin imponernos a otros públicos ni tampoco a los individuos de nuestra propia comunidad, todo ello constituye un nada desdeñable desafío. Al caminar por esta demandante senda cumplimos con el precepto de generar una transformación en cada generación y de perseguir la justicia(32). Tal y como hemos insinuado estamos conminados a realizar una revolución dirigida por nosotros mismos, un cambio de paradigma en el que no seamos simplemente subordinados o que carezca de columna vertebral.

    Se espera de nosotros que generemos una sociedad cambiante pues está escrito “para que vivas”(33) ("למען תחיה") conjugado no en pasado o en presente sino en futuro. Somos llamados asimismo a sostener una sociedad que preserva sus antiguas tradiciones, exigencia que se insinúa en la expresión “ley para la eternidad” ("חוקת עולם"), pero combinando la renovación con un relativo inmovilismo. Somos comandados alejarnos del totalitarismo ya que tenemos prohibido regresar a la tierra de egipto(34) y la ley judía se refiere a la tierra de egipto física(35). Podemos extrapolar dicha advertencia también a la tierra de egipto metafórica, esa que nos convierte en esclavos en cualquier tiempo y lugar. Esta restricción relativa al regreso al egipto simbólico genera una notable tensión pues la interiorización y aceptación de cualquier “ley para la eternidad” nos puede convertir en seres sumisos, incumpliendo de esta forma la exigencia de no volver a ser esclavos. Una fórmula para conciliar las expectativas mencionadas hasta el momento será comprender que salimos de la esclavitud para no regresar por aquel sendero pero a la vez debemos encontrar el equilibrio entre la totalidad o el totalitarismo subyugador de la tradición y el abandono absoluto del camino.

Para alcanzar nuestra pretensión de que las claves binarias de clasificación reflejen las necesidades de las personas de nuestra era, deberemos adecuarlas a la una sociedad que tiempo atrás dejó de caminar por la dualidad y que hoy apoya la diversidad, una sociedad que acepta que el lenguaje constituye la realidad y que por ello reclama un lenguaje inclusivo, una sociedad que cuestiona las fuentes de conocimiento y que considera a la “verdad” un evento dependiente del contexto o como un rashumon que no tiene solución. Es por ellos que también las religiones institucionalizadas se ven abocadas a desfilar por el camino del pensamiento crítico o, más concretamente, por el camino de la renovación al tiempo que se emplea el criterio intelectual.

El Rabino Gordon Tacker afirma que debemos mirar al tanaj como un libro que no puede ser verificado pero del que debemos adoptar los mensajes atemporales tal y como fuimos enseñados(36). Solamente por este camino podremos mantener  nuestra herencia y  evitar ser fagocitados por la esclavitud, de esta forma no nos desprenderemos del precepto “Y guardaréis mis leyes y mis precepto para cumplirlos la persona y que viva por ellos, yo soy Adonai”(37).

​

​

​

​

1 מפטיר החודש הזה הינו נמצא בספר שמות פרק י''ד בין פסוקים א'-כ'.

2 כפי שמופיע במסכת מגילה פרק ג' משנה ד'.

רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹך הַשַׁבָּת, מַקְדִימִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. בַּשְּׁנִיָּה, זָכוֹר. בַּשְּׁלִישִׁית, פָּרָה אַדֻמָּה. בָּרְבִיעִית, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. בַּחֲמִישִׁית, חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן. לַכֹּל מַפְסִיקִין, בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים, בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

3 ביטוי "חג האביב" מקורו בצירוף מילים "חודש האביב" המופיע בתורה. ראה ספר שמות פרק כ''ג פסוק ט''ו, שם פרק ל''ד פסוק י''ח ובספר דברים פרק ט''ז פסוק א'.

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם (ספר שמות פרק כ''ג, פסוק ט''ו)

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם (ספר שמות פרק ל''ד פסוק י''ח)

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה (ספר דברים פרק ט''ז פסוק א').

4 התייחסות זו מופיעה, בין היתר, בקידוש של שליל הסדר.

5 ע''פ שמות פרק י''ב פסוק ב'

6 ע''פ שמות פרק י''ב פסוקים א' עד כ'.

7 שמות פרק י''ב פסוק ב'.

8 ספר ויקרא פרק כ''ה, פסוק נ''ה.

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

9 ספר במדבר פרק ח׳, פסוק י״ז.

כִּי לִי כׇל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי.

10 ספר שמות פרק י''ב, פסוק י''ד.

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.

11 ספר שמות פרק י''ב, פסוק ט''ו.

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי.

12 ראה הארה 7.

13 ע''פ ספר דברים פרק י''ד, פסוק א'.

בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.

14 ע''פ ת''ב מסכת בבא בתרא דף י', עמוד א'

תניא: היה רבי מאיר אומר, יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן? אמור לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם.

וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. אמר לו: [אדרבה,] זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו? ואתם קרוין עבדים, שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה)!

אמר לו ר' עקיבא: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו? ואנן קרוין בנים, דכתיב: "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד, א).

אמר לו: אתם קרוים בנים וקרוין עבדים, בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים, ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים, ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום! אמר לו, הרי הוא אומר: "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית" (ישעיהו נח, ז), אימתי "עניים מרודים תביא בית"? האידנא, וקאמר: "הלא פרוס לרעב לחמך".

15 ע''פ ת''ב מסכת קידושין דף ל''ו.

[בנים אתם ליהוה אלהיכם] ר' יהודה אומר, אם נוהגים אתם כבנים הרי אתם בנים, ואם לאו אין אתם בנים. ר' מאיר אומר, בין כך ובין כך בנים אתם ליהוה אלהיכם, וכן הוא אומר: והיה מספר בני ישראל כחול הים, [והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי].

16 ספר יחזקאל פרק ל''ז פסוק ה'.

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם.

17 ספר משלי פרק ג', פסוק י''ח.

עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.

18 שם.

19 פירוש ר׳ סעדיה גאון על ספר בראשית פרק ג׳, פסוק כ״ד.

ואשר לוקח משם – רמז שכבר עבד אדם את האדמה ההיא ועמל בה וטעם טעמה של יגיעה ומנוחה, ואחר כך הושב ליגיעתו, כמו שהושב הנחש למצבו הראשון.

ויש כאן עוד שאלה אחת שהיא משלושים השאלות שנשאלו בפרשת אדם והנחש והיא: מה היא החכמה בזה שהעמיד {אלוהים} שומרים לגן, ומפני מה לא הכחיד את הגן, או השכיח מאדם את דרכו אליו, או חייץ ביניהם בנהר או הר וכדומה לזה?

והתשובה: לו עצר בעד כניסת אדם לגן עדן באחת מן הדרכים האלה כי אז היה אדם משלים עם המצב ומתנחם. הואיל ואין לו שום תחבולה נגדו, אבל משהניח אותו ואת הגן במצבם והוא {אדם} משתוקק לבוא אליו וקם והולך ואינו פוסק מלכת עד שהוא מגיע לשער ושם הוא מוצא מלאכים וחרב, או חרבות לוהטות בידיהם, אז הוא שב על עקבו, נעלב מגורש ומצטער. וזה פועל עליו יותר והוא שם אל לבו את כל מה שעבר עליו ואינו שב להמרות את פי אלהיו.והוציא הכתוב את העמדת השומרים בלשון וישכן לרמז לגודל צערו של אדם כשהוא רואה אחרים שוכנים באותו מקום נכבד שהוא שכן בו ונפרד ממנו, וכל זה מכשירו לציות.

וכמה זמן שהה אדם בגן עדן?

דבר זה לא נקבע במקרא ולא בקבלה, ואין צריך לאמר שאין להגיע אליו בעזרת השכל. אבל אנו יודעים שהיה שם ימים רבים ושרת את הגן ושמרו עד שנתקנא בהם הנחש, ועד שהרגיש {הנחש} בהיפרד חוה מאדם, ובכל מה שנכלל באותה פרשה. ובמקרה הזה קורה לכל אחד מבני האדם. אלוהים מכניסו כאילו לתוך גן עדן ולטובתו וחסדו, ונותן לו מצוות עשה ומצוות לא תעשה. והמסיתים מוליכים אותו שולל מביאים אותו לידי חטא עד שהם מוציאים אותו מזה.

על כגון זה הוכיח מלך צור לאמור: בעדן גן אלוהים היית כל אבן וגו׳ את כרוב ממשח הסוכך. ופירוש הדברים: אתה האדם משוח, כלומר, נכבדת כמגין על עמך. ואחר כך תיאר את חטאו ואמר ברוב רכולתך מלו תוכך חמס ותחטא, גבה לבך ביפיך מרוב עוניך בעול רכולתך. וענשו: ואחללך מהר אלוהים ואבדך כרוב הסוכך על ארץ השלכתיך וגומר, לפני מלכים וגומר, ואוצא אש מתוכך וגו׳. וחילק כל אחד משלושת הפסוקים האלה לשני חלקים: בחלק הראשון מכל פסוק הזכיר את החטא, ובשני את העונש. ויש בזה טעמים שונים, אבל אני לא אזכירם כאן לשם הקיצור.

ואומר: מכאן אנו למדים שאדם שב אל ה׳ ותשובתו נתקבלה, שכן אמר אלוהים למלך צור: האם אתה חותם תכנית, רמז לאדם שבו נחתמו מעשי בראשית. וקראו מלא חכמה, ולולא נסלח לו על העוון, לא היה לחכמתו כל ערך, כנאמר: הנה בדבר י״י מאסו וחכמת מה להם. וקראו כליל יופי ואילו לא נתקבלה תשובתו לא היה כל ערך לנויו וליפיו. כי אין בשניהם אושר אלא יראת ה׳, ככתוב: שקר החן והבל היופי אשה יראת י״י היא תתהלל.

ואם יחשוב אדם שהמאמר ״אתה חותם תכנית״ אינו שאלה: האם אתה פלוני ופלוני, אלא קביעה {מפני שאין בו סימן שאלה}, נראה לו בפרשה הזאת {מאמר} שהוא {בודאי} שאלה: הנה חכם אתה מדניאל כל סתום לא עממוך, ומן הנמנע שתהיה זאת קביעה שהוא חכם יותר מדניאל? עוד אמר (שם) בחכמתך ובתבונתך עשית לך חול ותעש זהב וכסף באצרתיך, ולא יתכן שכל אצירת כסף וזהב היא בחכמה שהרי כתוב אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, ואין זה אלא כאומר: האם מבינתך פעלת כך ועשית כך, בדרך תוכחה. ובדומה למה שאירע לאדם, ארע לאומתנו כולה: כי {גם} אותנו הכניס אלוהים יתעלה לגנו באשר בחר בנו וציוה לנו לעבדו בזמנים הקבועים לכך. וכשלא עשינו כך בעטים של מתעים שהתעונו, גרשנו מן המקדש והשפיל את כבודנו.

הוא שאנו אומרים במשל תוך משל, בשיר השירים: אל גנת אגוז ירדתי וכשלא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב. פירוש הדברים: המדבר אומר: אני ירדתי לגן על מנת לשמרו ולפקוד את הענבים והרמונים והאגוזים שבו, בזמנם, וכשלא ידעתי זאת לא הכרתי {בחובתי} עשני החטא הזה מרכבה לעם נדיב, אחרי מה שהייתי אני הרוכב. וכן אומרת האומה, שהיא הנמשל במשל שבכתוב ההוא: נתנו לנו את התורה הזאת כדי שנשמרה ונעיין במה שיש בה על מנת לקיים {את המצוות} בזמנים המסוימים וכשלא ידענו זאת, ולא הכרנו, עשינו את עצמנו, בבחירתנו את הרע, מרכבה לאומות ככתוב: הרכבת אנוש לראשנו. ולשם מה אמר תחילה גנת אגוז, והכניס באמצע גפן ורמונים, ויתר הדברים שבשני הפסוקים, מהדברים המאירים, עומד אני לבאר בפירוש שיר השירים, בעזרת האל.

והיה לנו המקדש כגן לאדם, וכמו שאמר בדרך דימוי: וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה׳.

ואמר שהמים הנובעים יזרמו ממנו, כמו שהיה בגן, ומעין מבית ה׳ יצא וגו׳. ויהווה יאורים רבים, כאומרו: מקום נהרים ויאורים רחבי ידים.

ועל השכינה שעזבו אמרו: אותי עזבו מקור מים חיים, והארון והתורה היו כעץ חיים, כאמור: עץ חיים היא למחזיקים בה.

והאזהרות הן מצוות ה׳ אשר לא תעשינה, ונביאי השקר היו כנחש, ובדומה ל״לא מות תמותון״ היו אומרים לנו דברי כזב – אמרים אמור למנאצי דבר ה׳ שלום יהיה לכם וכל הולך בשרירות לבו {וגו׳}.

ולמגונה אמרו: באה הוא, כמו שאמר הוא {הנחש}, כאמור: ראיתי שערורה נאוף והלוך בקשר וחזקו ידי מרעים. ומלכינו וראשינו כחוה היו.

מה היא האמינה בשקר ונתפתתה ופתתה את אדם, כך הם הכחישו את האמת והאמינו בשוא, ופיתו אותנו, כמו שידעת על אחאב שנשמע לדברי השקר על צדקיהו בן כנענה ועזב את דברי האמת של מיכיהו בן ימלה, וגם נתן רשות להכותו ולרדותו,ככתוב: ויעש לו צדקיהו בן כנענה וגו׳, ונאמר הנביאים נבאו בשקר והבהנים ירדו על ידיהם.

וכשם שאמר למפותה: מה זאת עשית, כך אמר לאומתנו: ולא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם, וכמו שאמר למפתה כי עשית זאת, כמשפט נחרץ {ולא בדרך שאלה}, כך אמר למלכים: ידעתי כי יעץ אלהים להשחיתך כי עשית זאת ולא שמעת לעצתי.

וכמו {שהזכיר את} גירוש אדם במלת וישלחהו, כך הגיע לנו, ככתוב: שלח מעל פני ויצאו, ונאמר: על רוע מעלליהם מביתי אגרשם.

ולפיכך קבע את הסיפור הזה בראש התורה, מפני שיש בו מן האגדות הקדומות הנפלאות ומן המוסר שאחרונים לומדים מראשונים, ומהמשלים ממה שקרה ליחיד ולרבים, כמו שאנו רואים מחטא אדם וחוה.

20

21

22

23

24

25

26

27

28

29 פרשת החודש נמצאת בספר שמות פרק י''ב, פסוקים א' עד כ'.

30 ספר שמות פרק י''ב ופסוקים י''ד ו-י''ז.

31 Douglas, M., & Kalender, M. (1993). Purity and danger. na.

32 ע''פ ספר דברים פרק ט''ז פסוק כ'.

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

33 שם.

34 על פי פסוקים אלה:

'כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עד עולם' ספר שמות פרק י"ד, פסוק י''ג.

'וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד' ספר דברים פרק י"ז, פסוק טז.

'והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה' ספר דברים פרק כ"ח, פסוק ס''ח.

35 ע''פ משנה תורה, הלכות מלכים פרק ה' הלכה ז'.

ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה. בשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב מצרים שנאמר 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד', 'לא תוסיף עוד לראותה', 'לא תוסיפו לראותם עד עולם', ואלכסנדריאה בכלל האיסור.

36 ע''פ הרב גורדון טאקר, "תורה לשמה" כתבים 1988-2013.

37 ספר ויקרא פרק י''ח, פסוק ה'.

​

 

​