ניסן תשע''ט

'מרדנות - חוקת עולם'

 

"החודש", כך נקראת הפרשה המשמשת מפטיר בשבת זו(1),שבת החותמת את ארבע השבתות המובילות אותנו אל פתחו של חודש ניסן ואשר תקנו חז''ל להוסיף בהן מפטיר מיוחד(2). תוספות אלו מסמנות את אותם ימי השביעי כעת הכנה לקראת החג המתקרב - חג האביב(3) שהינו חג הפסח ומכונה זמן חרותנו(4).

 

שבת החודש מצביעה על תחילת חודש ניסן, הבא עלינו לטובה, לשמחה, ללמידה, לשחרור ולברכה, כי לכך אנו משתוקקים. שני תכנים מרכזיים במפטיר, ראשית הצהרה פומבית על ניסן כראש חדשי השנה(5) ושנית פירוט קורבן הפסח והבטים נוספים הקשורים לקדושת החודש(6). בתוך המפטיר המיוחד הזה ישנם שני רצפי מילים אשר מעוררים עניין בקרבי ואלו הם - "החודש הזה לכם" ו-"חוקת עולם", הבה נפתור תעלומה ונקשר בינהם.

 

הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה(7). כך בתורה נקבע כי ספירת פרקי השנה חלה מחודש ניסן והלאה. אודות ניסוח המשפט ניתן להעלות קושיה כאשר מבודדים חלק מתיבותיו, מקרה ממחיש "החודש הזה לכם" וזולתו "ראשון הוא לכם". שני רציפים אלו מזמנים אותנו להציג שאלה - למי שייך או למי מוקדש החודש הזה? האם התיבה "לכם" מהותה כפשוטה ומורה על הבעלות של בני ישראל בחודש ניסן? האם משמעות התיבה "לכם" דומה לזו אשר ניתן להסיק מפסוקים אחרים כגון - "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים"(8) או "כִּי לִי כׇל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"(9).

 

ההיתכנויות נעות בין שתי אפשרויות, מחד לאחוז בדעה כי התיבה "לכם" מרשה לנו, בנותי האדם, לתבוע בעלות על החודש הזה ומאידך ניתן לחזק את עמדת המצהירים כי חודש ניסן הוא להשם באופן בלעדי וכי לנו נותר כנקודת ציון בלבד. על פי פשט המקרא והפרשנות המקובלת נראה כי נקודת ציון הוא לנו ככתוב "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן"(10). לחיזוק נקודה זו, כי חודש ניסן בבעלותו או ברשותו של בורא עולם ומוקדש לו בלבד, מתאפשר לציין כי בתורה נפסק עונש גדול לעוברים על מקצת איסוריה הנקבעים בפרשה הזו שנאמר "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל"(11), וכך הסמכות העליונה נותרת בידי הטקסט והאל הנעלם או הנעדר.

 

הענישה אשר ציינו הינה גביית מחיר כבד מדי על הטובה אשר נעשתה לנו כעם בעת ההיא, משמע על הוצאתנו מארץ מצריים לחירות עולם. מבלי להפחית בערך הפלא הנעשה בימים ההם, מוכרחים לומר מסקנה הנרכשת דרך גזירה שווה. גם להורנו וגם למדינתנו אנו חייבים, אזי הטיבו לנו עד מאד, ועובדה זו מעוררת קושיות נוספות - האם אלו הם סוג יחסי הגומלין אנו חושקים בהם לקיימם עם הורינו, עם מדינותינו, עם מסורות עמנו ועם האל יתברך לנצח? האם רצוי להישאר חייבים לעד, ממושמעים ולא לערער כלל על הוראות ועל הדרישות אשר מוצגות בתורה? כלומר האם נאה שנשאר עבדים לעולמי עד. או האם ניתן לפרוק עול המשמעות המקובלת של בפסוק "כי לי בני ישראל עבדים"(12) מבלי שהדבר יהיה גם פריקת עול מלכות שמים?

 

רבים אלו רודפי היגיון אשר ניסו לעשות פיוס בין מעמד בנותי ישראל כעבדים לבין היותנו בנים להשם(13). רבו בעבר המקשרים בין ההתנהגות הרצויה לבין הלא מקובלת במטרה למיין ולהבדיל בצלילות בין ה"בנים" לבין ה"עבדים"(14), אולם גם היו המציינים כי יחס מורכב בין שני המעמדים, כעבד וכבן, וכי ניתן שיתקיימו בו ובזמן ביחס לבן אדם אחד(15). עמדה אחרונה זו מאתגרת את השכל בדואליות הבלתי ניתנת לפיוס ומתקשים אנו להחזיקה מכיוון שמדובר על שני מונחים אנטגוניסטים לחלוטין.

 

בשל תחושת הצורך לבחור באחד מן המעמדים מתוך השניים, להזדהות כעבד או כבן חורין, עולות קושיות נוספות. מהו היחס המצופה או הנדרש מן הצאצאים כלפי ההורה, מבנותי חורין כלפי מסורתם? האם צייתנות תמידית? האם יכולת לפתח חשיבה עצמאית ולקבל החלטות בלתי תלויות עד כמה שניתן? בהקשר שלנו חשיבה עצמאית מועדפת, ונומר כי על כן אמר הנביא מפי האל "אני מביא בכם חיים"(16) ואין חיים אלא התורה שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה"(17) ועוד נאמר כי תומכיה מאושר(18) ואין אושר אלא החירות. פאר וכבוד כאשר האמונה הינה ביטוי של היותנו בנותי חורין ועל האמונה הזו אמר ר' סעדיה הגאון כי אין אושר אלא יראת השם(19) וביראה בוחרים ואין כיצד לכפות אותה.

 

בהיותנו מדברים על נון קונפורמיזם אנו חייבים להצביע על יעקב אבינו, אשר במרדנותו בעת מלחמתו עם המלאך(20) זכה להפוך לאבי האומה, הרי ממנו יצאו השבטים ובזמנו לא נותר מהם המתהלך בדרך חליפית. לא כן קרה לאברהם, שממנו יצאו שני עמים אשר נפרדו זה מזה(21), ונשמע הדבר תוצאה מהסכמתו בהקרבת בנו(22). וכך גם ליצחק שבצייתנותו ממנו יצא אדום(23).

 

כפי שעשה יעקוב גם  משה לא מיהר לענות כן(24) והתווכח עם האל פעמים רבות(25) ועם האדם(26) וזכה לצאת עמהם ממצריים(27) וללוות אותם במדבר(28), והיה למצפן במסעם בין העבדות לחירות, אזי ידע הוא את הדרך כי בידיו היכולת לסרב לפקודה ולחפש את האלטרנטיבה. כך פוגשים אנו את הביטוי "חוקת עולם" המופיע במפטיר(29) פעמיים(30) אך בתורה פעמים נוספות רבות. רצף מילים זה מסבך את היחסים שלנו עם המסורת מנקודת מבט פוסטמודרנית.

 

הנפקת מעמד "חוקת עולם" לפקודה כלשהי מייצרת מערכת בינארית בה הנכון מנוגד ללא נכון, מערכת מקוטבת בה כל דבר נהיה מקובל או מתועב, מותר או אסור, טהור או טמא. מרי דגלס פיתחה תיאוריה שלמה בסיפרה המפורסם "טוהר וסכנה"(31), בו מציינת היא את תפקידן של מערכות המיון בשמירת הסדר החברתי ובשיקוף צרכי החברה.היו שהרהרו על עבודתה, ואפילו היא בעצמה במהדורה המתורגמת לעברית עשתה כן ונסגה אחורה וקיבלה חלק מן הביקורות, אך אין להכחיש כי תרמה רבות להבנת מסגרות דואליות של הבחנה.

​

בעולם הדואליות היחיד נמצא בסכנה, נבלע בציווי ונעלם בין חוקי עולם אשר נקבעו ונתפרשו עד שכפו בזמן ואנשי דורות קודמים החליטו כי אין לדרוש ולפרש עוד. האדם החי בעידננו והנפגש עם הטוטליות של הציווים האלה נשאל היש דבר הקיים לעולם? הלא משה רבנו, אברהם, ישראל והעם התפלמסו עם המציאות, שינו והשתנו בדרך? על פי הדגמים תנכיים אשר הבאנו ייתכן כי מצופה שנהיה מרדנים, שנסרב ושנתנגד אך לא לשם סירוב בלתי שקול אלא מתוך תרגיל חשיבה עמוקה. יעקב נלחם אך לא נגד היצר שלו או נגד מהותו אלא נגד הבקשה המתחזה למובן מאליו, נגד הכפיה ללא הסבר.

​

השינוי נדרש להיות מושכל ומשלים ולא שינוי נגדי, כלומר הוא יבוא להיות כוח יוצא מן הרצון והמציאות שקבוצה מסוימת חשה, רוצה או מצפה, אך לא כופה  אותו על  הציבור האחר וגם לא על היחידים אשר בתוכה. זאת הדרך לקיים את הציווי לחולל מהפכה בכל דור ודור ולרדוף אחר הצדק(32) אך מהפכה שאנו מובילים אותה ולא מהפכה מורכבת ממונהגים בלבד ושאין לה עמוד שדרה.

​

מצופים אנו לכונן חברה בת שינוי שנאמר "למען תחיה"(33), בעתיד נאמר ולא בעבר או בלשון הווה. נדרשים גם כן לתחזק חברה אשר שומרת את מסורותיה רבות השנים, רמז לדבר הינו הביטוי "חוקת עולם" שבו נפגשים התחדשות ושמירה. מצווים לברוח מן הטוטליות שהרי נאסר לנו לחזור לארץ מצרים(34) ונפסק הדבר בהלכה על מצרים הפיזית(35). אם נדבר על ארץ מצרים הרעיונית או מטפורית, הזו אשר הופכת אותנו לעבדים בכל מקום ועת, האיסור אשר ציינו מייצר מתח כי הפנמת קבלת 'חוקי עולם' הופכת אותנו לנשלטים ובכך עוברים על הדרישה המובהקת שלא להפוך שוב לעבדים. הדרך היחידה לפיוס היא להבין כי יצאנו מן העבדות ונצטוונו שלא לחזור בדרך הזו אך יטיב למצוא את האיזון אשר בין הטוטליות לנטישת הדרך.

​

אם מערכות המיון מצופות לשקף את צרכי אנשי העידן נצטרך להתאים אותן לחברה אשר לא מתהלכת עוד בדרך הדואליות אלא תומכת ברב גוניות, המאמינה כי השפה מכוננת את המציאות ולכן שפה מכלילה נדרשת להיווצר, חברה שמעלה ספק במקורות הידע וכינונם והרואה ב'אמת' דבר תלוי הקשר ומצב או רשומון בלתי ניתן לפיתרון ולכן נדרשות הדתות השונות גם להתהלך בדרך החשיבה הביקורתית או ליתר דיוק בדרך המחדשת בהפעלת שיקול הדעת.

​

הרב גורדון טאקר מציין כי עלינו לראות במקרא ספר אשר איננו מאפשר לאמת אותו אך עלינו לאמץ ממנו את המסרים הבלתי תלויים בזמן כפי שלמדו אותנו(36), רק אז נצליח לקיים מבלי להיבלע בתוך העבדות ומבלי לפרוק עול את הציווי "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה" (37).

​

​

1 מפטיר החודש הזה הינו נמצא בספר שמות פרק י''ד בין פסוקים א'-כ'.

2 כפי שמופיע במסכת מגילה פרק ג' משנה ד'.

רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹך הַשַׁבָּת, מַקְדִימִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. בַּשְּׁנִיָּה, זָכוֹר. בַּשְּׁלִישִׁית, פָּרָה אַדֻמָּה. בָּרְבִיעִית, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. בַּחֲמִישִׁית, חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן. לַכֹּל מַפְסִיקִין, בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים, בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

3 ביטוי "חג האביב" מקורו בצירוף מילים "חודש האביב" המופיע בתורה. ראה ספר שמות פרק כ''ג פסוק ט''ו, שם פרק ל''ד פסוק י''ח ובספר דברים פרק ט''ז פסוק א'.

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם (ספר שמות פרק כ''ג, פסוק ט''ו)

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם (ספר שמות פרק ל''ד פסוק י''ח)

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה (ספר דברים פרק ט''ז פסוק א').

4 התייחסות זו מופיעה, בין היתר, בקידוש של שליל הסדר.

5 ע''פ שמות פרק י''ב פסוק ב'

6 ע''פ שמות פרק י''ב פסוקים א' עד כ'.

7 שמות פרק י''ב פסוק ב'.

8 ספר ויקרא פרק כ''ה, פסוק נ''ה.

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

9 ספר במדבר פרק ח׳, פסוק י״ז.

כִּי לִי כׇל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי.

10 ספר שמות פרק י''ב, פסוק י''ד.

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.

11 ספר שמות פרק י''ב, פסוק ט''ו.

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי.

12 ראה הארה 7.

13 ע''פ ספר דברים פרק י''ד, פסוק א'.

בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.

14 ע''פ ת''ב מסכת בבא בתרא דף י', עמוד א'

תניא: היה רבי מאיר אומר, יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן? אמור לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם.

וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. אמר לו: [אדרבה,] זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו? ואתם קרוין עבדים, שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה)!

אמר לו ר' עקיבא: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו? ואנן קרוין בנים, דכתיב: "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד, א).

אמר לו: אתם קרוים בנים וקרוין עבדים, בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים, ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים, ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום! אמר לו, הרי הוא אומר: "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית" (ישעיהו נח, ז), אימתי "עניים מרודים תביא בית"? האידנא, וקאמר: "הלא פרוס לרעב לחמך".

15 ע''פ ת''ב מסכת קידושין דף ל''ו.

[בנים אתם ליהוה אלהיכם] ר' יהודה אומר, אם נוהגים אתם כבנים הרי אתם בנים, ואם לאו אין אתם בנים. ר' מאיר אומר, בין כך ובין כך בנים אתם ליהוה אלהיכם, וכן הוא אומר: והיה מספר בני ישראל כחול הים, [והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי].

16 ספר יחזקאל פרק ל''ז פסוק ה'.

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם.

17 ספר משלי פרק ג', פסוק י''ח.

עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.

18 שם.

19 פירוש ר׳ סעדיה גאון על ספר בראשית פרק ג׳, פסוק כ״ד.

ואשר לוקח משם – רמז שכבר עבד אדם את האדמה ההיא ועמל בה וטעם טעמה של יגיעה ומנוחה, ואחר כך הושב ליגיעתו, כמו שהושב הנחש למצבו הראשון.

ויש כאן עוד שאלה אחת שהיא משלושים השאלות שנשאלו בפרשת אדם והנחש והיא: מה היא החכמה בזה שהעמיד {אלוהים} שומרים לגן, ומפני מה לא הכחיד את הגן, או השכיח מאדם את דרכו אליו, או חייץ ביניהם בנהר או הר וכדומה לזה?

והתשובה: לו עצר בעד כניסת אדם לגן עדן באחת מן הדרכים האלה כי אז היה אדם משלים עם המצב ומתנחם. הואיל ואין לו שום תחבולה נגדו, אבל משהניח אותו ואת הגן במצבם והוא {אדם} משתוקק לבוא אליו וקם והולך ואינו פוסק מלכת עד שהוא מגיע לשער ושם הוא מוצא מלאכים וחרב, או חרבות לוהטות בידיהם, אז הוא שב על עקבו, נעלב מגורש ומצטער. וזה פועל עליו יותר והוא שם אל לבו את כל מה שעבר עליו ואינו שב להמרות את פי אלהיו.והוציא הכתוב את העמדת השומרים בלשון וישכן לרמז לגודל צערו של אדם כשהוא רואה אחרים שוכנים באותו מקום נכבד שהוא שכן בו ונפרד ממנו, וכל זה מכשירו לציות.

וכמה זמן שהה אדם בגן עדן?

דבר זה לא נקבע במקרא ולא בקבלה, ואין צריך לאמר שאין להגיע אליו בעזרת השכל. אבל אנו יודעים שהיה שם ימים רבים ושרת את הגן ושמרו עד שנתקנא בהם הנחש, ועד שהרגיש {הנחש} בהיפרד חוה מאדם, ובכל מה שנכלל באותה פרשה. ובמקרה הזה קורה לכל אחד מבני האדם. אלוהים מכניסו כאילו לתוך גן עדן ולטובתו וחסדו, ונותן לו מצוות עשה ומצוות לא תעשה. והמסיתים מוליכים אותו שולל מביאים אותו לידי חטא עד שהם מוציאים אותו מזה.

על כגון זה הוכיח מלך צור לאמור: בעדן גן אלוהים היית כל אבן וגו׳ את כרוב ממשח הסוכך. ופירוש הדברים: אתה האדם משוח, כלומר, נכבדת כמגין על עמך. ואחר כך תיאר את חטאו ואמר ברוב רכולתך מלו תוכך חמס ותחטא, גבה לבך ביפיך מרוב עוניך בעול רכולתך. וענשו: ואחללך מהר אלוהים ואבדך כרוב הסוכך על ארץ השלכתיך וגומר, לפני מלכים וגומר, ואוצא אש מתוכך וגו׳. וחילק כל אחד משלושת הפסוקים האלה לשני חלקים: בחלק הראשון מכל פסוק הזכיר את החטא, ובשני את העונש. ויש בזה טעמים שונים, אבל אני לא אזכירם כאן לשם הקיצור.

ואומר: מכאן אנו למדים שאדם שב אל ה׳ ותשובתו נתקבלה, שכן אמר אלוהים למלך צור: האם אתה חותם תכנית, רמז לאדם שבו נחתמו מעשי בראשית. וקראו מלא חכמה, ולולא נסלח לו על העוון, לא היה לחכמתו כל ערך, כנאמר: הנה בדבר י״י מאסו וחכמת מה להם. וקראו כליל יופי ואילו לא נתקבלה תשובתו לא היה כל ערך לנויו וליפיו. כי אין בשניהם אושר אלא יראת ה׳, ככתוב: שקר החן והבל היופי אשה יראת י״י היא תתהלל.

ואם יחשוב אדם שהמאמר ״אתה חותם תכנית״ אינו שאלה: האם אתה פלוני ופלוני, אלא קביעה {מפני שאין בו סימן שאלה}, נראה לו בפרשה הזאת {מאמר} שהוא {בודאי} שאלה: הנה חכם אתה מדניאל כל סתום לא עממוך, ומן הנמנע שתהיה זאת קביעה שהוא חכם יותר מדניאל? עוד אמר (שם) בחכמתך ובתבונתך עשית לך חול ותעש זהב וכסף באצרתיך, ולא יתכן שכל אצירת כסף וזהב היא בחכמה שהרי כתוב אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, ואין זה אלא כאומר: האם מבינתך פעלת כך ועשית כך, בדרך תוכחה. ובדומה למה שאירע לאדם, ארע לאומתנו כולה: כי {גם} אותנו הכניס אלוהים יתעלה לגנו באשר בחר בנו וציוה לנו לעבדו בזמנים הקבועים לכך. וכשלא עשינו כך בעטים של מתעים שהתעונו, גרשנו מן המקדש והשפיל את כבודנו.

הוא שאנו אומרים במשל תוך משל, בשיר השירים: אל גנת אגוז ירדתי וכשלא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב. פירוש הדברים: המדבר אומר: אני ירדתי לגן על מנת לשמרו ולפקוד את הענבים והרמונים והאגוזים שבו, בזמנם, וכשלא ידעתי זאת לא הכרתי {בחובתי} עשני החטא הזה מרכבה לעם נדיב, אחרי מה שהייתי אני הרוכב. וכן אומרת האומה, שהיא הנמשל במשל שבכתוב ההוא: נתנו לנו את התורה הזאת כדי שנשמרה ונעיין במה שיש בה על מנת לקיים {את המצוות} בזמנים המסוימים וכשלא ידענו זאת, ולא הכרנו, עשינו את עצמנו, בבחירתנו את הרע, מרכבה לאומות ככתוב: הרכבת אנוש לראשנו. ולשם מה אמר תחילה גנת אגוז, והכניס באמצע גפן ורמונים, ויתר הדברים שבשני הפסוקים, מהדברים המאירים, עומד אני לבאר בפירוש שיר השירים, בעזרת האל.

והיה לנו המקדש כגן לאדם, וכמו שאמר בדרך דימוי: וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה׳.

ואמר שהמים הנובעים יזרמו ממנו, כמו שהיה בגן, ומעין מבית ה׳ יצא וגו׳. ויהווה יאורים רבים, כאומרו: מקום נהרים ויאורים רחבי ידים.

ועל השכינה שעזבו אמרו: אותי עזבו מקור מים חיים, והארון והתורה היו כעץ חיים, כאמור: עץ חיים היא למחזיקים בה.

והאזהרות הן מצוות ה׳ אשר לא תעשינה, ונביאי השקר היו כנחש, ובדומה ל״לא מות תמותון״ היו אומרים לנו דברי כזב – אמרים אמור למנאצי דבר ה׳ שלום יהיה לכם וכל הולך בשרירות לבו {וגו׳}.

ולמגונה אמרו: באה הוא, כמו שאמר הוא {הנחש}, כאמור: ראיתי שערורה נאוף והלוך בקשר וחזקו ידי מרעים. ומלכינו וראשינו כחוה היו.

מה היא האמינה בשקר ונתפתתה ופתתה את אדם, כך הם הכחישו את האמת והאמינו בשוא, ופיתו אותנו, כמו שידעת על אחאב שנשמע לדברי השקר על צדקיהו בן כנענה ועזב את דברי האמת של מיכיהו בן ימלה, וגם נתן רשות להכותו ולרדותו,ככתוב: ויעש לו צדקיהו בן כנענה וגו׳, ונאמר הנביאים נבאו בשקר והבהנים ירדו על ידיהם.

וכשם שאמר למפותה: מה זאת עשית, כך אמר לאומתנו: ולא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם, וכמו שאמר למפתה כי עשית זאת, כמשפט נחרץ {ולא בדרך שאלה}, כך אמר למלכים: ידעתי כי יעץ אלהים להשחיתך כי עשית זאת ולא שמעת לעצתי.

וכמו {שהזכיר את} גירוש אדם במלת וישלחהו, כך הגיע לנו, ככתוב: שלח מעל פני ויצאו, ונאמר: על רוע מעלליהם מביתי אגרשם.

ולפיכך קבע את הסיפור הזה בראש התורה, מפני שיש בו מן האגדות הקדומות הנפלאות ומן המוסר שאחרונים לומדים מראשונים, ומהמשלים ממה שקרה ליחיד ולרבים, כמו שאנו רואים מחטא אדם וחוה.

20

21

22

23

24

25

26

27

28

29 פרשת החודש נמצאת בספר שמות פרק י''ב, פסוקים א' עד כ'.

30 ספר שמות פרק י''ב ופסוקים י''ד ו-י''ז.

31 Douglas, M., & Kalender, M. (1993). Purity and danger. na.

32 ע''פ ספר דברים פרק ט''ז פסוק כ'.

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

33 שם.

34 על פי פסוקים אלה:

'כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עד עולם' ספר שמות פרק י"ד, פסוק י''ג.

'וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד' ספר דברים פרק י"ז, פסוק טז.

'והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה' ספר דברים פרק כ"ח, פסוק ס''ח.

35 ע''פ משנה תורה, הלכות מלכים פרק ה' הלכה ז'.

ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה. בשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב מצרים שנאמר 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד', 'לא תוסיף עוד לראותה', 'לא תוסיפו לראותם עד עולם', ואלכסנדריאה בכלל האיסור.

36 ע''פ הרב גורדון טאקר, "תורה לשמה" כתבים 1988-2013.

37 ספר ויקרא פרק י''ח, פסוק ה'.