כסלו תשע''ח
'פָּסַח, מָצָא ומֵרוּר!'
כל שלא חווה שלושה דברים בימיו לא התנסה בהווית האנושות בשלמותה, ואלו הם: פָּסַח, מָצָא ומֵרוּר.
פָּסַח, כי אירע לו דבר מה בלתי רצוי, וניצל האדם מן הדבר, ולפיכך הכריז בליבו כי פָּסַח האירוע עליו.
מָצָא, מפני שפגש האדם את הבהלה ואת החרדה, גילה את תכונותיו הרדומות, ולפיכך מָצָא הוא את העצמי העמוק ביותר, את שותפו השקט והנעדר לדרך.
מֵרוּר, מכיוון שבמהלך מסעו ידע הוא את המיחוש המתמשך, המיחוש המחלחל אל תוך הלב. שמא גם לֻוָּוה על ידי הכאב העמוק, כאב אשר חדר עד שרבץ בכליותיו, והתמרמר ובוכה ביבבות.
למה הדבר דומה? לאדם אשר חווה בילדותו כי בן חורין הינו, בנעוריו חש במלכודת ובבגרותו נחפז כי משועבד הוא, ובנוסף בוטח בכך שאין גאולה עבורו. לכן מתרגז הוא ואיננו מצליח לאחוז בתוחלת כלל וכלל.
ומה עליו לעשות לאחר הדברים האלה? להפסיק את התרופפותו הנפשית ולפרוס את כנפיו. עליו להרים את רוחו ולעוף בדימיונו. עליו להתרומם בעוד יעדו קבוע בעיניו, ככוכב אשר כוכבי לכת סובבים אותו, הרי עבורם הוא הקבוע המשתנה.
לולא יבחר האדם בדמעותיו, הנוזל המלוח יכביד את נוצותיו ויחשיך את אישון עיניו ולא יחזה את מקומו בעולמו. אך אם ינגב את לחייו יתפנו חושיו ויחולו ברדיפת האושר המעשיר. ויכיר אז האדם את האושר אשר בו טוב ורע, קלות וקושי, שמחה וצער וכל מה שנותר ביניהם.
לכן נחוץ שיחווה כל אדם בגופו את "פָּסַח, מָצָא ומֵרוּר" וגם כן שיהרהר בקרבו וימצא את השביל שלו ובכך ישלים את הוויתו.