תמוז תשע''ז

'כי באה נחלתנו עלינו'

​

 

כל באי עולם שותפים זה לזו, ואם כן על אחת כמה וכמה בנות ובני עם או תושבי מדינה שותפים למסע גורלי ותלויים זה בזו. האדם לא דר לבדו בעולם אלא עושה את דרכו עם כל הבריות, גם אם הוא לא מודע לקיומם, ואינו רשאי להתנתק מהם או מהאחריות הדדית המוטלת על כל אחד ואחת מאתנו, ככתוב: ׳לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ׳(1), ועוד הוסיפו החכמים ואמרו: ׳אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?׳(2). בפסוקים אלה,  הלל  מצהיר חד משמעית שאין האדם יכול להיעזר על ידי האחר כל עוד הוא אינו עוזר לעצמו, אך כל עוד הוא מרוכז בעצמו אינו קשוב לראות ולפגוש את האחר.

 

לעיתים קרובות קל מאד לנפול בהתרכזות ב׳'אני'׳ בלבד ובשכחת האחר. ביטוים מוכרים של התופעה הזאת הם הדאגה לעצמינו כיחידים, למשפחותינו, לשותפים לדעות ואינטרסים שלנו או לבני שבטנו בלבד. בני גד ובני ראובן לא היו שונים מאתנו במובן הזה, ובבקשתם אל משה: ׳אַל תַּֽעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּֽן׳(3) הם ׳׳שכחו׳׳ ששותפיהם לדרך עוד לא הגיעו אל נחלתם והשכחה הזאת חמורה עד מאד שנאמר על ידי משה: ׳וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּֽה׳(4).

 

ה-׳׳ירדן׳׳ הוא לא מקום גאוגרפי בלבד, אלא תיאור מצב, מלשון ירידה, והרי הירידה היא משבר, אך היא גם צעד לפני העלייה. בני גד ובני ראובן לא היו מוכנים לעבור את הירדן [את המשבר] הזה יחדיו עם שאר השבטים מכיוון שנהנו מכך שכבר הגיעו אל מקומם, אך משה, כמנהיג אחראי, לא שוכח שעמו מורכב מאנשים ושבטים נוספים הזקוקים גם הם לתמיכה הדדית ואומר לבני ראובן וגד: ׳הַאַחֵיכֶם יָבאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פה׳(5)!?

 

מתוך מעשה בני גד ובני ראובן(6) חז׳׳ל למדו על התנאים אשר חייבים להתקיים בכל הסכם(7), ורמב׳׳ם פסק שהדברים המרכיבים את התנאי הם: שיהיה התנאי כפול (במובן של מעשה ותוצאה, כלומר פירוט התוצאות: המתחייב מקיים או לא מקיים את המעשה), שיהא "הכן" קודם "ללאו", שיהא התנאי קודם למעשה ושיהא המעשה שעליו מדובר מציאותי או ׳שאפשר לקיימו׳(8).

 

אין אומה, מדינה, שכונה או משפחה שאינן זקוקות להסכם בין צדדים, כלומר בין האנשים בכדי להתקיים, לא תמיד הסעיפים של החוזה הזה ברורים וגלויים, והם לא תמיד סטטיים אלא מתנהלים באופן דינמי ומשתנים בהתאם לרוח הזמן והתקופה. הסעיפים הללו לא תמיד נקבעו על ידי הדור הנוכחי שיש לו חלק בברית הזו, אך כל זה לא מפחית מחשיבות ההסכם ולא מונע מאתנו לעבור עליו לתקנו, לעדכנו ולהחליט האם אנחנו עדיין חלק מן הברית הזו או האם נשארנו או השאירו אותנו מחוץ לתחום.

 

אנוכיות זו תכונה אנושית וקיימת גם בקבוצות 'כאנוכיות קבוצתית׳, בנקל עם, שבט, משפחה או מגזר שלם עלולים לשכוח שלא רק בני קבוצתם הם בעלי זכויות. זאת הבעיה, ועתה עלינו לצאת חיש מהר "מבור האני׳׳ ולהסתכל אל האחר, ולזכור שפגיעה בזכויותיו זוהי גם פגיעה בזכויותינו כי כולנו בני הברית הלא מילולית המחזיקה את העולם, וברית האדם היא, וכל בנותי האדם שותפותים זו לזה, ואם כל זה אינו מספיק לעולם נשארת חובת קיום מצוות ׳וְאָהַבְתָּ  לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׳(9).

 

 

1 ספר ויקרא פרק י׳׳ט, פסוק ט׳׳ז.

2 משנה אבות פרק א׳, י׳׳ד.

3 ספר במדבר פרק ל׳׳ב, פסוק ה׳.

4 ספר במדבר פרק ל׳׳ב, פסוק ט׳׳ו.

5 ספר במדבר פרק ל׳׳ב, פסוק ו׳.

6 ראו ספר במדבר פרק ל׳׳ב.

7 ע׳׳פ משנה קידושין פרק ג׳, משנה ד׳ וע׳׳פ ת׳׳ב קידושין דף ס׳׳א עמוד א׳.

8 ע׳׳פ משנה תורה לרמב׳׳ם, הלכות אישות פרק ו׳, הלכה ב׳.

9 ספר ויקרא פרק י׳׳ט, פסוק י׳׳ח.

​

​